לקראת חגיגות השנה של החנות(לא להאמין ) והשקת האתר (לא להאמין 2) , החלטתי לראשונה לנסות לכתוב ולשתף איך הכל התחיל , כמה כיף לחלום , וכמה מרגש להגשים חלומות ....
הכל התחיל כמובן כשנעה נולדה , לפני שנתיים ו3 חודשים
לא היה אדם מאושר יותר מאיתנו , היינו מרחפים ונירגשים בטירוף, למדנו לאט לאט להיות הורים והכל בהמון אהבה וסבלנות.
הייתה לי זכות ענקית להיות בחופשת לידה ארוכה-ארוכה . אני מעצבת תעשייתית בהשכלתי, בעלי היקר,ציון, קבלן שיפוצים במקצועו ,ואנחנו גרים ביפו כבר 6 שנים.קיבלנו החלטה משותפת שהוא יעבוד קצת יותר קשה ויפרנס לבדו כדי שאוכל להיות עם נעה כמה שיותר זמן בבית, להניק ולהעניק...
לאחר כ9חודשים בבית , התחלתי כבר לפזול לגבי עבודה . התחלתי לשלוח קורות-חיים ועוד קורות חיים, ולהתקשר לחברי-עבר ולגשש.כנראה שלהיות אמא זה turn-off רציני בכל מה שקשור לעבודה. וממש התחלתי להתייאש. מצד אחד רוצה עבודה מספקת ומאתגרת שבאמת אני ארגיש מיצוי של רוב היכולות שלי, מצד שני רוצה להגיע הביתה ב16:00 לאסוף את הילדה מהגן.
הבנתי שאני חיה בסרט, אף אחד כמעט לא הגיב לקורות חיים, שום טלפון לא צילצל , ובנתיים להכין מרק בטטה ולמעוך פירות , הפסיק להיות כיף. וגם נעה שכבר כמעט בת שנה, מרגישה שאמא כבר לא "מספקת את הסחורה".
אחרי תקופה של דכדוך נוראי , שאלתי את עצמי שאלות כמו "מה אני באמת רוצה לעשות?" "מה יותר חשוב?" , כאילו אתמול השתחררתי מהצבא. והתשובה הייתה שאני רוצה עסק משל עצמי . מקום עבודה שרק אני מחליטה אם השמיים הם באמת הגבול, שתמיד תהיה לי אפשרות להתקדם ולהצליח . ושההצלחה תהיה רק שלי וגם הכישלונות. ובשורה תחתונה, שב16:00 אני אוכל להוציא את נעה מהגן.
אחרי חודש שאני מגלגלת את הרעיון לגמרי ביני לבין עצמי ,העזתי לשתף את ציון ולשאול אותו לדעתו. (רק כדי להבהיר מי הנפשות הפועלות פה : אני העפיפון בבית והוא הקרקע היציבה והשקולה. אני המהמרת והוא הולך על בטוח ). ציון אהב את הרעיון, כמובן שרצה שאני אלמד את התחום, אבל ישר נתן "אור ירוק" ופירגן ותמך ועזר ויעץ.
מאותו רגע –אי אפשר לתאר את התחושות שליוו אותי, מלא כאבי בטן, חששות , פחדים אבל לא עצרתי לרגע. כל יום הסתובבתי בשוק הפשפשים עם נעה בעגלה וחיפשתי את החלל שיהיה מושלם לחנות שלי, פגשתי כמה טיפוסים מפוקפקים בדרך אבל המשכתי, תוך כדי כבר הרמתי טלפון לכמה מהמעצבות המדהימות שיש פה בארץ, וקבעתי פגישות ( אפילו שעוד לא הייתה חנות פיזית).
במקביל כבר עבדתי עם תמר רביב , על הלוגו והאישיות של "מריונטה", ו"נעצתי" מלא מלא השראה בפינטרסט . בקיצור השקענו בשיפוץ של החלל את כל זמננו וכספנו, ציון עבד בחנות בלילות והיו כמה שבועות שהוא ראה את נעה רק בסופי שבוע, כי שהוא הגיע הביתה בחצות, היא כבר ישנה. זו הייתה תקופה קשה, של הקרבה רצינית מאוד של הזמן איכות שלנו כמשפחה, אבל זה היה רק אתגר אחד, מעוד רבים שנעבור כנראה , וזה חיזק וקירב עוד יותר...
תוך 3 חודשים מאז שזרקתי את הרעיון לחלל האוויר- ניפתחה החנות, נעה ניכנסה לגן ואני התחלתי ללכת קצת זקוף יותר.אני גאה בעבודה שלי. מסופקת מכל דקה ובשורה התחתונה ,אני אוספת את נעה מהגן כל יום בשעה 16:00 . ( יש את מאיה המדהימה שמחליפה אותי בחנות עד הסגירה )
חלמתי על מקום עם אווירה מדהימה , מקום חם לילדים ולהורים , מקום שירכז את הצעצועים המדוייקים ,הבגדים הכי נעימים ויפים והכל ישדר נגישות . שתהיה פינה לחתל ולהניק. שתהיהרמפה לעגלות בכניסה, שלילדים יהיה מותר לגעת בהכל ואף אחד אף פעם לא יצעק או יכעס.
אפשר להגיד שמבחינתי זו הצלחה. הצלחתי לפנטז על משהו שמעולם לא הייתה לי בו נגיעה , והגשמתי את זה . כל פעם שמישהו ניכנס לחנות ומחמיא על הפריטים היפים, על העיצוב, על הבגדים – כל מחמאה כזו – היא תזכורת קטנה שאפשר להגשים חלומות.
תודה
הכל התחיל כמובן כשנעה נולדה , לפני שנתיים ו3 חודשים
לא היה אדם מאושר יותר מאיתנו , היינו מרחפים ונירגשים בטירוף, למדנו לאט לאט להיות הורים והכל בהמון אהבה וסבלנות.
הייתה לי זכות ענקית להיות בחופשת לידה ארוכה-ארוכה . אני מעצבת תעשייתית בהשכלתי, בעלי היקר,ציון, קבלן שיפוצים במקצועו ,ואנחנו גרים ביפו כבר 6 שנים.קיבלנו החלטה משותפת שהוא יעבוד קצת יותר קשה ויפרנס לבדו כדי שאוכל להיות עם נעה כמה שיותר זמן בבית, להניק ולהעניק...
לאחר כ9חודשים בבית , התחלתי כבר לפזול לגבי עבודה . התחלתי לשלוח קורות-חיים ועוד קורות חיים, ולהתקשר לחברי-עבר ולגשש.כנראה שלהיות אמא זה turn-off רציני בכל מה שקשור לעבודה. וממש התחלתי להתייאש. מצד אחד רוצה עבודה מספקת ומאתגרת שבאמת אני ארגיש מיצוי של רוב היכולות שלי, מצד שני רוצה להגיע הביתה ב16:00 לאסוף את הילדה מהגן.
הבנתי שאני חיה בסרט, אף אחד כמעט לא הגיב לקורות חיים, שום טלפון לא צילצל , ובנתיים להכין מרק בטטה ולמעוך פירות , הפסיק להיות כיף. וגם נעה שכבר כמעט בת שנה, מרגישה שאמא כבר לא "מספקת את הסחורה".
אחרי תקופה של דכדוך נוראי , שאלתי את עצמי שאלות כמו "מה אני באמת רוצה לעשות?" "מה יותר חשוב?" , כאילו אתמול השתחררתי מהצבא. והתשובה הייתה שאני רוצה עסק משל עצמי . מקום עבודה שרק אני מחליטה אם השמיים הם באמת הגבול, שתמיד תהיה לי אפשרות להתקדם ולהצליח . ושההצלחה תהיה רק שלי וגם הכישלונות. ובשורה תחתונה, שב16:00 אני אוכל להוציא את נעה מהגן.
אחרי חודש שאני מגלגלת את הרעיון לגמרי ביני לבין עצמי ,העזתי לשתף את ציון ולשאול אותו לדעתו. (רק כדי להבהיר מי הנפשות הפועלות פה : אני העפיפון בבית והוא הקרקע היציבה והשקולה. אני המהמרת והוא הולך על בטוח ). ציון אהב את הרעיון, כמובן שרצה שאני אלמד את התחום, אבל ישר נתן "אור ירוק" ופירגן ותמך ועזר ויעץ.
מאותו רגע –אי אפשר לתאר את התחושות שליוו אותי, מלא כאבי בטן, חששות , פחדים אבל לא עצרתי לרגע. כל יום הסתובבתי בשוק הפשפשים עם נעה בעגלה וחיפשתי את החלל שיהיה מושלם לחנות שלי, פגשתי כמה טיפוסים מפוקפקים בדרך אבל המשכתי, תוך כדי כבר הרמתי טלפון לכמה מהמעצבות המדהימות שיש פה בארץ, וקבעתי פגישות ( אפילו שעוד לא הייתה חנות פיזית).
במקביל כבר עבדתי עם תמר רביב , על הלוגו והאישיות של "מריונטה", ו"נעצתי" מלא מלא השראה בפינטרסט . בקיצור השקענו בשיפוץ של החלל את כל זמננו וכספנו, ציון עבד בחנות בלילות והיו כמה שבועות שהוא ראה את נעה רק בסופי שבוע, כי שהוא הגיע הביתה בחצות, היא כבר ישנה. זו הייתה תקופה קשה, של הקרבה רצינית מאוד של הזמן איכות שלנו כמשפחה, אבל זה היה רק אתגר אחד, מעוד רבים שנעבור כנראה , וזה חיזק וקירב עוד יותר...
תוך 3 חודשים מאז שזרקתי את הרעיון לחלל האוויר- ניפתחה החנות, נעה ניכנסה לגן ואני התחלתי ללכת קצת זקוף יותר.אני גאה בעבודה שלי. מסופקת מכל דקה ובשורה התחתונה ,אני אוספת את נעה מהגן כל יום בשעה 16:00 . ( יש את מאיה המדהימה שמחליפה אותי בחנות עד הסגירה )
חלמתי על מקום עם אווירה מדהימה , מקום חם לילדים ולהורים , מקום שירכז את הצעצועים המדוייקים ,הבגדים הכי נעימים ויפים והכל ישדר נגישות . שתהיה פינה לחתל ולהניק. שתהיהרמפה לעגלות בכניסה, שלילדים יהיה מותר לגעת בהכל ואף אחד אף פעם לא יצעק או יכעס.
אפשר להגיד שמבחינתי זו הצלחה. הצלחתי לפנטז על משהו שמעולם לא הייתה לי בו נגיעה , והגשמתי את זה . כל פעם שמישהו ניכנס לחנות ומחמיא על הפריטים היפים, על העיצוב, על הבגדים – כל מחמאה כזו – היא תזכורת קטנה שאפשר להגשים חלומות.
תודה
